המחאה נכנסת למוזיאון. צילום דפנה טלמון The protest is getting insdie the museum cc: By dafna talmon – flickr
נטלי לוין, עורכת מגזין האמנות "החדש והרע" מחברת בין המחאה לבין עולם האמנות בשלוש דרכים: א. היא חוברת לאמן אריאל קליינר בכדי להציב את הגיליוטינה במעברת רוטשילד; ב. היא מתארת את החוויות שלה מדיון עממי שנערך אל מול ובתוך מוזיאון תל אביב; ג. היא מביאה לנו חלק מהמניפסט "הבעד" שכתב קלאוס אולדנבורג בשנת 1961. מתוך כך אפשר לראות כיצד הגליוטינה כבר רמזה על העומד לבוא בספֵירה החברתית וכיצד עולם האמנות לא ערוך בישראל עדיין למחאות עממיות.
ביום רביעי בערב הצבנו את הגיליוטינה שבנה אריאל קליינר בשדרות רוטשילד. למי שלא יודע הגיליוטינה נבנתה במקור לביאנלה הראשונה בהרצליה שהנושא שלה היה "העורף" וכבר אז היא הוצגה בכיכר העיר. לאחר מכן עמדה שנתיים בתצוגת קבע של מוזיאון הרצליה, משם התגלגלה לתערוכה "הוצאה להורג" בגלריה מנשר. לפני כחודש התערוכה ירדה ומאז לא היה לה מקום. בצורה עקיפה אפשר לטעון שגם הגיליוטינה נלחמה על בית משלה ושכר הדירה בעיר לא איפשר לשכור לה מחסן הגון. במקביל קיבלנו בחודש האחרון אינסוף פניות למערכת ה"חדש והרע", ליהושע סימון שאצר אותה בהרצליה, לגליה יהב שאצרה אותה במנשר, ולאריאל עצמו.
נוצרו דיונים מרתקים, ורק מעט באמת התקוממו מהמעשה, רוב האנשים השכילו לראות בזה סמל למהפכה, והחזרת הכח לעם, היו גם כמה תיירים צרפתים שהתרגשו וכולם הצטלמו עליה בכל מיני תנוחות מגונות.
למרות שהגיליוטינה עמדה רק ערב אחד, הספיקו להפיל אותה [לא ברור איך היא שוקלת טון] ולהרים אותה חזרה, הדביקו עליה דגלי ישראל עם מטבע במקום מגן דוד, ומישהו אף תקע גזר על הסכין. היו גם שהדביקו עליה תמונות של ביבי.
אדם אחד הספיק להתקל בה ולשבור את האף לצערנו [בדקנו והוא בסדר, הוא התפעל ממנה יתר המידה ולכן לא שם לב ומעד] בשלב מסויים גם הגיע המשטרה והשוטר החביב התלהב ובדק את הגימורים, הוא אמר לי שהוא חובב סרטי מהפכות ובשבילו זה מרגש לראות שיחזור מדוייק כל כך. אחרי שסיפרתי לו שזאת עבודת אמנות שכבר הוצבה ברחוב בעבר, הוא בדק שאין שום סכנה בסכין, חייך אליי חיוך כובש והמשיך את הלילה עם השוטרת החביבה שחיכתה לו בזינזנה.
התקשורת הופיעה תוך רגע-כל הערוצים. שיעור חשוב למדנו: הם באים להגיד מה שהם רוצים. לא שאלו ולא התעניינו מי עומד מאחורי המעשה למרות שהיינו שם.
- לחצו לכתבות : ואיינט אנרג'י מאקו גלובס שי ודרור למרחיקי לכת דקה 22 בחדשות עשר עם מתי שמואלוף הפרשן הלוהט
- טקסט על העבודה באתר של מוזיאון הרצליה
![רונן אידלמן עם המגאפון וחבר נוסף פותחים את הדיון העממי מחוץ למוזיאון תל אביב. צילום: דפנה טלמון. cc: flickr by dafna talmon]( "רונן אידלמן עם המגאפון וחבר נוסף פותחים את הדיון העממי מחוץ למוזיאון תל אביב. צילום: דפנה טלמון. cc: flickr by dafna talmon")
- רונן אידלמן עם המגאפון וחבר נוסף פותחים את הדיון העממי מחוץ למוזיאון תל אביב. צילום: דפנה טלמון. cc: flickr by dafna talmon
דיון עממי במוזיאון תל אביב
בחמישי האחרון כמה כתבי עת, אמנים, חוקרים ואוצרים כינסנו יחד דיון עממי פתוח העוסק בהתנהלות מוזיאון תל אביב ובוועדת המינויים שהתכנסה השבוע לקבוע את עתיד המוזיאון.
קלאס אולדנבורג. תפוח אכול, מוצב בגן הפסלים של מוזיאון ישראל. cc: wikipedia
בדיון במוזיאון הקראתי את מניפסט הבעד שכתב קלאס אולדנבורג בשנת 1961. התרגום הנהדר של גליה יהב ונדב אפל התפרסם לראשונה בגיליון האחרון של "החדש והרע".
הנה הפתיח שלו:
" אני בעד אמנות שהיא פוליטית-אירוטית-מיסטית, שעושה משהו חוץ מלשבת על התחת שלה במוזיאון.
אני בעד אמנות שמתפתחת מבלי לדעת שהיא בכלל אמנות, אמנות שקיבלה את הצ'אנס להתחיל מאפס.
אני בעד אמנות שאוכלת חרא כל יום ועדיין יוצאת מנצחת.
אני בעד אמנות שמחקה את האנושי, שהיא קומית כשצריך, או אלימה, או מה שצריך.
אני בעד אמנות שהצורה שלה יוצאת מקווי החיים עצמם, שמתפתלת ומתרחבת וצוברת ויורקת
ונוטפת, שהיא כבדה ומחוספסת וקהה ומתוקה ומטופשת כמו החיים עצמם"
